אחת. שתיים. שלוש. ארבע.

אחת שתיים שלוש ארבע

אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר.

עשר, תשע, שמונה, שבע, שש, חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת.

אלף תשע מאות שישים ושמונה העשרים ושלוש למאי בשעה ארבע ושלושים לפנות בוקר

קרני שמש ראשונים מבצבצים ויוצרים שעת שחר.

נולדתי לפחדים.

אבותיי, הוריי הוריהם והורי הוריהם עברו בחיים מאורעות קשים אשר נחרטו בכל תא בגופם.

וחוו חוויות מאושרות אשר נחרטו גם הם.

ירשתי מטען לא קטן.

נולדתי יודע.

ושכחתי.

נזכרתי.

שמי עמיעד קלושינר, אב לשלושה ילדים, בן זוגה של בלה, בן חמישים ושלוש.

שמי לא חשוב, כי זה לא אני.

מצבי המשפחתי לא חשוב, כי זה לא אני.

גילי לא חשוב, כי זה לא אני.

המקצוע לא חשוב ....

זיכרון מספר אחד:

ביתי הבכורה הייתה לערך בת שנתיים, באחד הערבים היא הכריזה בפנינו את הדבר הבא:

"כשאני מנגנת בחליל אלוהים רוקד".

עד לאותו משפט חוויתי בחיי לא מעט מפגשים מאירי עניים וחיים עם לא מעט אנשים,

חלקם שונים וחלקם יותר משונים, אך למשפט שביתי אמרה היה צליל אחר,

צליל שיודע, רצף של מילים כל כך נכון ותפיסה כה מדויקת של המרחב הזמן והקיום.

למדתי בחיי שצריך לשרוד, להיאבק, להילחם וכל האמצעים כשרים.

לבכות, לחייך, לשקר, להרביץ, לגנוב, לברוח, לזייף, להרגיש, לצחוק, לכעוס, לאהוב,

להתבייש,

או בסדר הפוך

לגרום למישהו לבכות, לחייך, לשקר, להרביץ, לגנוב, לברוח, לזייף, להרגיש, לצחוק, לכעוס, לאהוב,

להתבייש.

שאני מנגן אלוהים רוקד.

נישמע שהכיוון הפוך, לפי הסדר של המציאות שלרוב אנו חיים.

לרוב אני מקבל הוראות מלמעלה.

מה לעשות ואיך לעשות, מתי ולמה. ההורים, המורים, המפקדים, החברים, הנשים, האישה....

המשפחה, החברה, העבודה, הבנק, הממשלה, האישה.

המחשבות, הרגשות, היצרים,

או בסדר ההפוך יצרים, רגשות ומחשבות.

שאני יוצר הרגשות מרקידות את מחשבותיי

או בסדר ההפוך שאני חושב הרגשות מרקידות את יצירותיי.

ואז ממקום קדום כל שהוא שהיה חבוי בתוכי עשרות שנים ואולי יותר, בעקבות ניגון המילים שביתי

אמרה נזכרתי שלי אין קיום ללא אלוהים ולאלוהים אין קיום בלעדיי.

"כשאני מנגן בחליל אלוהים רוקד"